צ'ארלס "ליי אפ" סמית – האיש שרצה לא להיות שם

צ'ארלס "ליי אפ" סמית לא היה שחקן רע במיוחד. צ'ארלס סמית הוא גם לא מרושע או תמהוני, על אף ביקור תמוה בצפון קוריאה שרשום בקורות החיים שלו. ועדיין, לו סמית היה מתייצב בפתח חדר הטיפולים, ומבקש עזרה בהתגברות על אירוע טראומטי מעברו, הייתי מתקשה מאוד להיענות לבקשה. לשם ההשוואה, נניח שג'פרי דאהמר היה מבקש להתקבל לטיפול. דאהמר, שתדעו, היה רוצח שאכל חלקים נבחרים מקורבנותיו. מצד שני, הוא ואני חולקים תאריך יום הולדת משותף. לזכות צ'ארלס סמית לא עומדת אפילו נקודת הזכות הקטנה הזאת. סורי צ'ארלס, ג'פרי לפניך.

למעשה, סמית הוא השחקן הראשון בפרויקט שראוי להישכח. ואם יש לו שמץ של מודעות עצמית, זו גם שאיפתו שלו.

מי שלא היה בסביבה בזמן מאורעות ה2 ביוני 1993 בוודאי תוהה על עוצמות הרגש שמופנות כלפי שחקן, שאמנם לא כיכב במדים הכחולים לבנים וכתומים, אבל כן תרם בסביבות העשר נקודות, כמה ריבאונדים ואיזו חסימה מדי משחק, ואפשר בהחלט לומר שהיה חלק חשוב למדי בניקס ההם של ריילי, לצד וקצת מאחורי יואינג, סטארקס, אוקלי, מייסון… טוב, באמת היו כמה שחקנים יותר מרכזיים ממנו.

לפני שאחזור להשתלח בו, קצת ביוגרפיה, שנדע על מי אנחנו מדברים.

צ'ארלס דניאל סמית נולד בברדידג'פורט, קונטיקט, ב16 ביולי 1965. שלושה ימים אחרי שהולנד תזכה במונדיאל יחגוג סמית 49. בקולג'ים כיכב במדי פיטסבורג, ואפילו נבחר לשחקן השנה בביג איסט. הוא הביא את פיטסבורג לצמרת, אבל לא לאליפות. בשביל מקום ראשון הצטרף לנבחרת ארה"ב ולקח זהב באליפות העולם, בצלו של דייוויד רובינסון. רוצים אנקדוטה? מלך הסלים באותה אליפות היה ניקי גאליס הקטן ענק, שהקדים את אוסקר שמידט. דיברנו עליהם כאן לפני כמה ימים. מעט אחריהם בטבלת הקולעים הגיע דראזן פטרוביץ אשר שני לו באירופה לא היה ולא יהיה, עם כל הכבוד לנוביצקי. מי שאומר אחרת ראה את דראזן רק ביוטיוב.

חזרה אל ליי אפ סמית. בדראפט 88' הוא אמנם נבחר ע"י פילדלפיה, ואפילו במקום השלישי, אבל כאילו אלילת הגורל שלחה ידה והראתה לנו פיסת עתיד, העבירו אותו הסיקסרס מידית לקליפרס. וואו הקליפרס. גארי "הגנרל" גראנט,  גלן "דוק" ריברס, דני "השביר" מנינג… ואפילו קני "החיה" באניסטר החולוני שלנו היה שם. יותר כינויים מניצחונות, אבל לא יותר מפציעות… גם רון הארפר שיחק שם, ולימים הארפר שיחק עם ג'ורדן. וזה הכי קרוב שהקליפרס הגיעו מאז לתואר, אבל נעזוב אותם במנוחה.

בתחילת 93' – 92', אשר בסופה יירשם סמית לדיראון עולם, הוא הגיע לניקס. יחד עם בו "מי" קימבל ודוק ריברס, אז שחקן מועד לפציעות ולימים מאמן הקליפרס. תמורתם עבר מערבה מארק ג'קסון. למה העבירו הניקס את אליל הגארדן לשעבר ג'קסון לקליפרס? כי בקמצ'טקה אין קבוצת NBA, ובדיוק רצה שמועה שבל"א משתוללת מגפת כולרה. אבל השנאה העזה למי שפעם אהבנו כל כך היא נושא לפוסט אחר. כרגע נכנה את זה גלות.

ליי אפ הולך לאיבוד דרך מרפסת

ובכן, הגיע צ'ארלס, עדיין לא ליי אפ, סמית לניקס. עונה ראשונה סבירה עברה עליו, בסך הכל. 12.4 נקודות, 5.3 ריבאונד ואפילו חסימה ורבע למשחק עשו עונה לא רעה בכלל בתור הגיבוי של יואינג ואוקלי. אולי 47% מהשדה לשחקן של 2.07 היו צריכים להיות סימן לאסון המתקרב, אבל באמת, מי חשב… הניקס דאז היו הבד בויז האמיתיים, בתוספת כישרון. כמעט עייפתי מלכתוב על הקבוצה הנפלאה ההיא.

סתם. נראה לכם? סטארקס, יואינג, מייסון, אוקלי, יוברט דייוויס, דוק ריברס, אפילו רולנדו בלקמן בשלהי הקריירה לבשו את המדים הנכונים. מעל כולם פט ריילי, והמסיבה מתרחשת בהיכל הכדורסל, המדיסון סקוור גארדן. וואו. וואו וואו וואו. ואם זה לא מספיק, בתחילת אוגוסט התגייסתי. שמונה שנים כבר עברו עליי אז עם הקבוצה האהובה והמאכזבת שלי, ומתנת הגיוס מהם אמורה הייתה להיות אליפות. האמת? נשמע ממש סביר.

בעונה הסדירה לקחנו את הבית האטלנטי כמו גדולים עם 60-22, דילגנו בקלילות מעל המיני נמסיס מאינדיאנה ומעל הנמסיס וונאבי משארלוט, ואל מלחמת העולם מול שיקגו הגענו עם יתרון ביתיות. איי הלב, הלב. עכשיו צריך להריץ את זה כי האסון ממשמש ובא. שניים ראשונים בניו יורק לקחנו, בשיקגו הפסדנו את צמד הבאים.

חוזרים לMSG. הניקס עם 27 נצחונות רצופים במכה של כדורסל. ארבעה חודשים, חמישה ימים ועוד ארבעים ושבע וחצי דקות.

פט ריילי, בסיום המשחק:

"You're going to have your back planted against a wall a number of times in your life and this is one of those."

כן, זה נגמר רע. הרבה משחקים נגמרים רע, אבל לא כמו זה. המשחק הזה נגמר עבור הניקס כמו שמשחק שש ב2012-13 נגמר עבור סן אנטוניו, עם הדאגר של ריי אלן שבעצם רק השווה, ולמעשה היה סל שמנצח אליפות. לפעמים משחק נגמר ככה שבאמת אין סיבה לבזבז 48 דקות פלוס טיסה על המשחק הבא. אבל לעומת ריי אלן, האיש של הרגע הזה הפך לשעיר לעזאזל.

עזבו כל מה שקרה לפני כן במשחק. חצי דקה לסיום, 95-94 לשיקגו. יואינג חוסם את סטייסי קינג, כדור עובר לניקס. 28 שניות לסיום. כדור עובר את החצי, סטארקס מול ג'ורדן. מכדרר, מחפש פרצה. יותר קל למצוא חור בחומה הסינית. יואינג בא לחסום, מתרחק, סטארקס עולה לזריקה, מתחרט. מוצא את יואינג על קו השלוש. רחוק… רחוק מדי!!! כנס יא טאוויל! חותך באלכסון פנימה מול קינג… נופל… לא..!! תן לו.. תן לו… סמיתת..!! יאללה סמית.. סמית מטר מהסל.. מסתובב זורק, סל, ניצחון… יש!! לא! גראנט חוסם! סמית תופס, נוחת…  עולה פעם שניה.. גראנט יד על הכדור..!! פאול!! פאול שופט פאול!! ופיפן… סמית עולה … סל !! לא… ג'ורדן מאחור!! חסימה לא חוקית! כן.. אין סל … סמית … למארב אלברט אין אוויר.. גם לי… הראש פוגע בתקרה, הפיפן פוגע בסמית… גם הגראנט, גם הג'ורדן, כדור אצל שיקגו, סל בצד השני, נחשב, או לא, בולס מנצחים, נגמר המשחק, נגמרה העונה, נגמרה הילדות.

תמצית האירועים: סמית מקבל את הכדור עם הגב לסל, שני מטר מהטבעת, מסתובב, נחסם, עולה לזריקה, מופשט מהכדור, עולה לזריקה, נחסם מאחור, מנסה לעלות, נחטף הכדור. הפסד. גם במשחק הבא הפסד.

הקטע הבא מטושטש כמובן. נצפה מבעד דמעות:

נאשמים: ג'ורדן, פיפן וגראנט. קורבן: צ'ארלס, מעתה ולנצח "ליי אפ", סמית. אשם עד צאת נשמתו: ליי אפ סמית.

יש מי מבין הקוראים שחושב שהגזמתי. זה בטח אותו אחד שחושב שלא לעניין להעדיף לקבל לטיפול רוצח קניבל על פני בוגד שלא באשמתו. קחו בחשבון שצנזרתי את הסצנה הדמיונית שבה שניהם עומדים על סף גג גבוה ומאיימים לקפוץ.

 ככה, ילדים, קיבל צ'ארלס "ליי אפ" סמית את הכינוי הראוי לו כל כך.

על אהבה, שנאה ואהדה נדבר בפעם אחרת, בהמשך הפגרה.